אלופת הסיבוב. מה הופך את הפועל ב"ש לקבוצה חזקה כל כך?

הפועל באר שבע מסיימת סיבוב שני כמעט מושלם, וזה בדיוק הזמן לנתח לעומק את משחק ההתקפה של מוליכת הטבלה

תום הסיבוב השני המדהים של הפועל ב"ש, ללא הפסד ועם איבוד נקודות במשחק אחד בלבד, הוא הזדמנות טובה לנסות ולהבין מה הופך את הקבוצה הזו לחזקה כל כך, וכיצד היא יצרה את פער חמש הנקודות המבטיח ממכבי ת"א.

1. גיוון התקפי. זו הפכה לקלישאה ("אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך"), אבל הפועל ב"ש היא קבוצה באמת מאד מגוונת מבחינה התקפית, גם אם במשחקים האחרונים הייתה לעיתים צריכה יותר הברקות מקומיות (השערים של ברדה מול הפועל חיפה ובני יהודה למשל).

תמונה התפלגות שערים

בניגוד לעונות קודמות, גם במשחקים שבהם ב"ש הייתה צריכה ליזום, ראינו מגוון של פתרונות התקפיים – משחק בכדורים ארוכים לשהר וברדה (שמאתגרים את קו ההגנה בכניסות לעומק), בידוד של בוזגלו באגף או העברת וואקמה למרכז השדה. המהירות של גאדיר כחלוץ מרכזי אמורה להוסיף אלמנט התקפי נוסף. על הצטרפות הקישור המרכזי להתקפה כתבתי די בפירוט בפוסט הקודם שעסק בקבוצה, ולכן הפוסט הזה יתייחס לבעיטות מרחוק, למעורבות הגבוהה של המגנים במשחק ההתקפה, ולשימוש (הנדיר) במערך של שלושה בלמים. נתחיל בבעיטות מרחוק: ב"ש בועטת הרבה מחוץ לרחבה, כפי שאפשר לראות בטבלה הבאה.

תמונת שערים מחוץ לרחבה

לדעתי, ב"ש משתמשת בבעיטות מרחוק לא ככלי סטטיסטי (נבעט הרבה – נבקיע יותר) אלא כדי לרווח את הגנת היריבה, למשוך או לשנות מעט את המודעות של הבלמים היריבים לשחקני הקישור, ובכך אולי לאפשר לברדה את התנועה לעומק בשטח הרחבה. לדעתי זו הסיבה שאנחנו רואים את הבעיטות האלה בעיקר בפתיחת משחקים. אני רוצה גם לעשות את ההבחנה בין הבעיטות שמגיעות בסיטואציות האלה, לבין הסיטואציה שבה ראדי מצטרף לאגף (בד"כ ימין) בתנועה לכדור עומק או כדי לייצר שם יתרון מספרי, מה שמפנה שטח לאוגו – סיטואציה שהביאה שני שערים יפים לב"ש.

אוגו נגד נתניה

התנועה של ראדי לאגף תפנה את אוגו לבעיטה ממצב טוב

אלמנט התקפי שני הוא מעורבות המגנים: שני המגנים של ב"ש (ביטון/אוחיון, דוידזאדה/תורג'מן) משחקים בעמדה גבוהה מאד, ומצטרפים כמעט לכל התקפה, גם מתפרצת. ההצטרפות והתנועה על הקו כמעט תמיד תפנה שחקן אחר – מהקישור המרכזי בדרך כלל, ובהתקפות מעבר היתרון המספרי משמעותי. מובן, כי לא רק תנועת המגנים חשובה, אלא גם היכולת של ב"ש להעביר את הכדור במסירה אחת או כמה מסירות מהירות מאגף לאגף כדי למצוא יתרון. הנה כמה דוגמאות:

ולבסוף, מערך שלושת הבלמים: נקודה מעניינת בעיני, למרות שב"ש לא משתמשת במערך הזה באופן תדיר. אצל רוב המאמנים, כאשר משחקים עם 3 בלמים, הבלם האמצעי הוא זה שיהיה דומיננטי בהתקפה, אם במסירה (למשל בפ"ת של רב"ש: דנינו בעונה שעברה, תומס העונה, או אצל סילבס: יניב לביא בעונה שעברה) ואם בהצטרפות בהתקפה לעמדת הקישור האחורי (למשל מיטרוביץ' במכבי של סוזה).

אצל בכר אנחנו רואים משהו אחר לגמרי, כאשר הבלם השלישי הוא הובאן, המשחק בצד שמאל בשלישייה האחורית, אבל בהתקפה הופך להיות קשר אמצע נוסף, ושאר הקבוצה "מתארגנת" בהתאם – שני הקיצונים חוזרים להיות מגנים והחיפוי עליהם מצד הקישור האחורי רגיל (ראדי בימין, אוגו בשמאל לדוגמא).

בעיני, זה גם מדגים בצורה טובה כיצד בכר העביר לשחקניו את הדרישות העקרוניות מהמשחק (בלי קשר למערך כזה או אחר), ואת התיאום וההבנה בין השחקנים, גם בשינויי המערך.

2. שיר צדק וג'ון אוגו. אולי שני השחקנים המשמעותיים ביותר בריצה המצוינת של ב"ש לתואר, גם אם בסוף ברדה הוא זה שכובש. שניהם חשובים מאד לאלמנט משחק הלחץ של הקבוצה לאחר איבוד כדור, אלמנט קריטי לקבוצה שמשחקת עם הרבה שחקנים בהתקפה. מבין הבלמים, שיר צדק הוא הבלם שיוצא בדרך כלל ללחוץ או לעזור בלחץ על מוליכי הכדור, כשטאהא נשאר בעמדה אחורית יותר. צדק שחקן זריז עם קריאת משחק טובה, ומזהה את המקום שעלול להתפתח להתקפה בעייתית עבור הקבוצה. אם לא יצליח לעצור את השחקן, יבצע עבירה "טובה" בחלק המגרש של היריבה. זו אחת הסיבות שיריבותיה של ב"ש מתקשות מאד לפתח התקפות מעבר מסוכנות. ג'ון אוגו, גם הוא בורג משמעותי -להגנה ולהתקפה. הגנתית, אוגו משחק בדרך כלל בצורה די שמרנית – מחכה לשחקני היריבה ולא מנסה "לתקוף" אותם כדי להשיג את הכדור (בהקשר הזה הוא שונה מאלברמן, למשל). יש לו תפקיד חשוב בחיפוי על המגנים, ואחרי שזכה בכדור – קשה מאד להוציא אותו ממנו בפעולה פיזית. משחק המסירות שלו בטוח והוא ממעט לאבד כדורים – למרות זאת, הוא מזהה סיטואציות של דלילות הגנתית אצל היריבה, כדי למצוא את חבריו בכדורי עומק מהירים, מיד לאחר שזכה בהם.

3. מצבים נייחים. כמו שציינתי, ב"ש היא הקבוצה שמבקיעה הכי הרבה (מספרית) שערים שבאים כתוצאה ממצבים נייחים. זו החלוקה:

נייחים

ב"ש זוכה במצבים האלה בזכות סגנון המשחק שלה: שחקנים עם דריבל טוב כמו בוזגלו, מליקסון ו-וואקמה סוחטים הרבה עבירות, והבעיטות מרחוק מתרגמות לא פעם לקרנות. בגלל שהקבוצה שולטת בכדור בדרך כלל, העבירות האלה נעשות במקומות מסוכנים – להבדיל מבית"ר, למשל, שהעבירות על שחקניה יהיו כדי לעצור אותם מלבצע התקפת מעבר ולכן יהיו רחוקות יותר מהשער. בממוצע, לב"ש 9 מצבים נייחים "עקיפים" (קרנות, בעיטות חופשיות לא ישירות) במשחק (מכבי: 7.6, חיפה: 7.7, בית"ר: 6.3).

רוב התרגילים ההתקפיים במצבים הנייחים מבוססים, כמו ברוב הקבוצות, על הכוח והאגרסיביות של שחקני ב"ש. למעט השער מול רעננה, ותרגיל נחמד בפתיחת המשחק מול בני יהודה (תרגיל דומה לזה), ברוב המקרים נראה את שחקני ב"ש עומדים במעין טור במטרה לעשות חסימות שיפנו את אחד השחקנים.

עמידה במצב נייח התקפי 3

יחסית, אחוזי ההמרה של המצבים הנייחים לבעיטות/איומים לא כל כך גבוה: ב"ש עם 17% המרה, לעומת מכבי עם 24% ובית"ר עם 20%, אבל השורה התחתונה, כאמור, לטובת ב"ש.

גם בהגנה מול מצבים נייחים ב"ש עומדת בתבנית די קבועה של הגנה אזורית, ובונה על משחק הראש הטוב של רוב שחקניה.

עמידה הגנתית במצבים נייחים 3

אחוזי ההמרה של יריבותיה של ב"ש – 18% – אינם גבוהים (להשוואה, אחוזי ההמרה של יריבות מכבי: 20%, של יריבות בית"ר: 17%) ובמשחקים האחרונים ראינו גם יציאה טובה מאד למתפרצות מסוכנות (כלומר, כאלה המגיעות עד לרחבת היריבה) מיד אחרי מצבים נייחים (סה"כ 12 כאלה ב-22 המשחקים שבדקנו, לעומת בית"ר: 6 ב-24 משחקים ומכבי: 4 ב-25 משחקים).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *